Thursday 10 October 2013

ישראל בפיתה

אנחנו הישראלים זן מיוחד. לא שאני חושבת שאנחנו טובים, חכמים או מוצלחים יותר מאשר הסובבים אותנו, אלא שלא משנה באיזו מדינה בחרנו לחיות או לגור בה לכמה שנים תמיד נחפש את המוכר לנו. אותו "המוכר" הוא חברים ישראלים, תרבות ישראלית שמדי פעם מגיעה (זמרים, קומיקאים וכד') אבל הדבר שהכי מדבר אלינו והדבר אליו אנחנו הכי הכי מתגעגעים הוא האוכל הישראלי. אני לא מתכוונת לארוחות משפחתיות או למנגל בפארק הירקון, אלא למה שנקרא "אוכל רחוב ישראלי". לא משנה כמה האנגלים ינסו, השווארמה שלהם תמיד תראה (לי לפחות) כמו גוש שומן שנמצא על המוט יותר מדי זמן, השיפודים לעולם לא יונחו בלאפה שמצליחה להחזיק את כל תכולתה וגם להיות טעימה בו זמנית, ועל החומוס אין בכלל מה לדבר, הוא בכלל לא מתקרב לטעם המופלא של החומוס בארץ (יסלחו לי חובבי חומוס הקופסא). לנו הישראלים אוכל הוא דבר שלא עושים ממנו הרבה טררם אבל הוא חייב להיות מעולה! כולם מכירים את הסביח בפרישמן, את פלאפל הקוסם, ושאר נקודות ציון קולינריות הפזורות בכל הארץ וכמובן הויכוח הניטש אצל מי השווארמה הכי טעימה.

בשבת האחרונה, לאחר לילה נטול שינה לחלוטין משום שפיצקוש החליט ש 2 בלילה זה זמן מעולה להתחיל בו את היום שלו, היה לנו יום ישראלי למהדרין. בבוקר נפגשנו עם כמה זוגות חברים וילדיהם במרכז היהודי החדש והסופר מפואר שנפתח בשכונת ווסט המפסטד ( שכונה שדומה במקצת לרמת אביב, לא "בועטת" כמו תל אביב, אבל יש מה לעשות בה).הגענו לשיעור מוסיקה שנערך לילדים ואנחנו עם עיניים טרוטות שינה ורצון עז להשתחל בחזרה למיטה... התפנקנו בקפה ובילינו את השעה הקרובה בשירת שירים  עליהם גדלנו גם אנחנו.

הבוקר עבר לו והגיעה שעת ארוחת הצהריים. כל מה שהתחשק לי (פרט מלחזור למיטה) הוא לאכול, ולא, אני לא מתכוונת לבשל עכשיו שום דבר. לפני כמה חודשים נפתח מקום קטן עליו כבר יצא לי לשמוע המון המלצות מכמה אנשים- "שניצל". כמה שזה בא לי בזמן, ב 10 דקות הליכה בין המרכז היהודי למסעדה פנטזתי על שניצל בפיתה, ועל החומוס שנוזל מהצדדים...יאמי! כמה כיף שיש ישראלים שלוקחים את כל עניין האוכל ברצינות ומצליחים להביא לנו את הטעמים מהארץ שאנחנו כל כך אוהבים.

"שניצל" בבעלות זוג ישראלים נחמדים ביותר הוא מקום די קטן שנמצא במרכז העניינים של ווסט המפסטד המכיל כ 15 מקומות ישיבה בפנים ועוד כ 10 מקומות במרפסת, עיצוב מינימאלי, קופה רושמת ובר סלטים בדיוק כמו בארץ. חייבת להודות שלא הסתכלתי בכלל בתפריט ובאופן הכי טבעי פשוט הזמנתי: פעמיים שניצל בפיתה שבתוכה: חומוס טחינה, סלט, סלט כרוב וקצת חריף, צ'יפס אחד וקולה (18 פאונד). שאר החברים שלנו הגיעו גם כן ומילאנו כולנו את חלל המסעדה. כולם הזמינו את המנות שלהם, שניצל בצלחת, חזה עוף, צ'יפס בטטה וכד' והכול עם שירות לקוחות בעברית וחמימות נעימה של בעלי המקום. כולנו ליקקנו את האצבעות, בדיוק כמו בארץ!


השבת הזו הרגישה כמו גיחה קצרה לארץ רק בלי כל הבלגן שבטיסה, חבר'ה ישראלים, שירים בעברית של ילדות ישראלית ושניצל אחד בפיתה שהרגיש הכי בבית שיש. אפשר לבקש יותר מזה?

איך להגיע?
339 West End Lane , NW6 1RS London, United Kingdom
west hampstead tube station



Tuesday 8 October 2013

SUSHI AND I’M BACK

I’m sitting in front of an empty Word document and all I can think about is how much I missed this! I missed going out to restaurants, taking pictures, enjoying the experience, taste and smell food, chatting with the waiters and the owners, thinking what could be interesting to eat and write about… so here I’m back, after a (too long) time off, and after many requests to return to writing, here I am.
Where should I start? Of course I need to give a short explanation where did I go and what was I up to in all the period that I didn’t write – in a word, the answer is Mummy. I spent the beginning of my pregnancy in sleeping, and after that I simply didn’t have the passion to start explore places, but just wanted to go to eat at the same good places I already knew. Many times, I just went for a quick fill… After the little guy was born, I didn’t find the time and will to get dressed up, get on a train and go to one of London’s fabulous restaurants. So why am I back now? Because I have some time between the little guy’s nursery and my other stuff, so why not return to and old and fun hobby?

September is a festive month in our small family. My birthday, and the little guy’s, and me and my beloved’s anniversary, all happen in this month. In addition we also celebrated Rosh Hashana (Jewish New Year) with my mother coming to London for a visit. Who am I to miss so many opportunities to party? I booked us a table in advance (a month and a half ahead of time) at one of the best-spoken places I heard about recently, Sushi Samba (link). Some of you might know the name, and some of you might laugh and say ‘This place has been around for a while… it’s that Israeli guy’s place…’ – indeed, this is a chain that has a couple of branches in the U.S (New York and Las Vegas) and even in Tel Aviv – but there’s a difference.
I didn’t visit the New York restaurant (yet), and I’ve been to the Israeli one when it just opened, and I don’t remember a particularly cheerful experience. But, and it’s an important But, the London branch takes many other restaurants for a ride. Just like I would describe a potential partner to one of your friends – ‘Sushi Samba’ has all the attributes of a successful match:
Location: Central; View: Impressive-Amazing; Access: Tube station meters away from the restaurant; Atmosphere: Urban Chic. What’s so unique about it? The especially quick jump of the lift that takes you to the 38th floor of Heron Tower (link), and the very special food they serve here. A winning combination of Japanese, Peruvian, and Spanish food does sound a bit strange, but who said that marriage between different factions isn’t interesting?
As I mentioned before, I booked the table about a month and a half in advance, and even so, there were no slots for dinner and also not for lunch, so we found ourselves at 15:30, after the little guy’s swimming lesson, on our way to the City, armed with hunger (chlorine always makes me extra hungry) and quite a lot of excitement in our hearts – it’s been a while since we went to a place with so much hype.


We got the menus. My mother doesn’t understand what is she doing in a restaurant that serves sushi, my beloved is busy with the little guy who’s flirting with all the waitresses and hostesses, and only I am busy trying to figure out what would be cooler and different from what I had in other places, without leaving a hole in our wallet (not an easy task). I got full authority to order what-ever I want! The basic principles at ‘Sushi Samba’ are sharing platters and no particular order for the dishes – they come as they’re ready. For 3 people, it’s best to order 2 starters, 2-3 middle courses and one main. I signaled the waiter and just improvised between my desire to diversify my experience, my mother’s concerns from raw fish rolled in rice, food that the little guy could also sample, and something to please my beloved who claims that sushi is not food. Making all these decisions was quite tiring, but at the end I was able to find a balance between the requests from around the table.
Shall we begin? For starters, I ordered shrimps tempura in spicy mayo and black truffles vinaigrette (£ 13). The dish included many prawns so there were no doubts and no cross-staring as all people who share the dish put their chopsticks into the plate again and again. The little guy also got the first taste of shrimp in his life, and it seems we share a taste for the new and interesting.


 The starter that rocked our world was glazed pork wraps with palmetto, orange and bib lettuce (£ 12). You could see the salt crystals on the plate, just one example to the attention to detail in preparing this perfect nibble. You can’t really start taking small bites out of a dish that is of the size of a single bite exploding with tastes, so it’s not worth wasting time trying to engineer the next bite every time.


While sitting, we are drinking and enjoying a bottle of Brut that sparkles in our mouth just like a Brut should, without putting any strain on the taste. Personally, I never got along with combining Asian food and wines, so I gave up on wine in this meal. Needless to say, my glass looked as if I’m not drinking at all, because the waiter jumped at me with every sip and tried to re-fill my glass. A bit scary, but at some point he understood that I don’t appreciate his stalking…
Another starter was gyoza (£ 12). I have to say that this was a rather dull dish, that wasn’t any different than other gyozas that I tried in less impressive restaurants, or in Chinese street eateries that take themselves seriously and make proper dumplings. Here, it was nice, but not more than that.


The headline was the main course of this lovely afternoon. On a tray with steaming hot stones, we got 3 pieces of meat that were scorched in the most accurate way I’ve seen recently. Those were pieces of rib eye, reddish chorizo, and another piece of rump steak (£ 42). The meat wasn’t fatty at all, but was soft and smooth in the mouth. On the platter we got chimichuri sauce, steamed green leaves, fried bread crumbs (for the crunch), tomato and pepper salad, and a dream-like beans dish. No need to say that the platter was destroyed in no time. My mother licked her fingers, my beloved didn’t put his fork down for a second (and this is hard when you have a 1-year old kid to entertain/chase/feed etc), and the little guy asked for more and more chorizo even though it was spicy.


Presentation rules at Sushi Samba, and with every tray of sushi that passed in front of my eyes (and there were quite a few), my desire for sushi just grew. Since I wasn’t with in sushi-appreciating company, I ordered the simple rolls that I imagined will be accepted relatively easily: One crunchy red tuna roll (£ 12) and two hand rolls with shrimp tempura, coriander, spicy mayonnaise and red onion (£ 13). The surprise was that the hand roll weren’t rolled in algae, but it what looked like an extra thin and transparent omelette. Delicious!! Is it needless to say, everybody including everybody licked their fingers ?!?



The sweet taste had to lead into a dessert. The waiter recommended the cheese cake warmly (£ 13). How much can you innovate with a cheese cake… I thought about it and said oh well. We didn’t feel like having chocolate (too heavy), and all the sorts of puddings that appeal to the British crowds aren’t our taste. What did I say before about presentation? I’m sure you imagined a triangular crumbs cake again, but this is not what came out this time. The artwork oh sorry… the cheesecake was placed on the table and we stared at it in awe for a while. The cake itself was placed inside a transparent sugar ball, which rested on a mountain of sweetened crumbs, vanilla ice-cream, strawberry jelly, drops of granite, and a gentle orange zest.


It wasn’t cheap, but so worth the price. The four of us had an extraordinary time, a first class culinary experience, and with no expectations up front. Very recommended if you’re willing to refresh your mouth with plenty of new tastes, and if you are not afraid of heights J



Heron Tower
Bishopgate 110
 London EC2N 4AY
Tube station: Liverpool st



Tuesday 24 September 2013

סושי וחזרתי!

אני יושבת מול מסמך ריק וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא כמה התגעגעתי! התגעגעתי לצאת למסעדות, לצלם, לחוות, לטעום ולהריח, לפטפט עם מלצרים ובעלי המקום, לחשוב מה יהיה מקורי ומעניין לאכול ולכתוב עליו...אז הנה, חזרתי, אחרי היעדרות ארוכה (מדי!) ואחרי המון פניות לשוב ולכתוב, הנה אני פה. 

ממה אתחיל? כמובן שיש צורך בהסבר קצר לאן נעלמתי ומה עשיתי בכל התקופה בה לא כתבתי- במילה אחת- אמא. את תחילת ההריון שלי ביליתי בשינה, ולאחר מכן פשוט לא היה לי חשק להתחיל ולחקור מקומות אלא פשוט ללכת ולאכול באותם המקומות המוכרים והטובים. וכן, גם אני חטאתי באמירה הידועה "בא לי לאפה". לאחר הלידה של פיצקוש לא מצאתי את הזמן והחשק כדי להתלבש יפה, להיכנס לרכבת ולנסוע למסעדות המדהימות שיש בלונדון. אז למה עכשיו אני חוזרת? כי יש לי קצת זמן בין הגן של פיצקוש לשאר עיסוקי, ולמה לא לחזור לתחביב ישן וכיפי?

ספטמבר הוא חודש רווי שמחות במשפחה הקטנה שלנו. יום ההולדת שלי ושל פיצקוש וגם יום הנישואין שלי ושל האהוב. בנוסף לכל אלו גם חגגנו את ראש השנה עם הגעתה של אמא שלי לביקור בלונדון. מי אני שתפספס הזדמנויות כל רבות לחגיגות?הזמנתי לכולנו מקומות מבעוד מועד (חודש וחצי מראש)  לארוחה באחד המקומות החדשים היותר מדוברים בתקופה האחרונה "סושי סמבה". אני יודעת שלרבים מכם השם מוכר ואתם מגחכים ואומרים "בישראל המסעדה הזו קיימת כבר עשור" או "שוב סושי?" "נו זו המסעדה של הבחור הישראלי הזה....". נכון- גם בתל אביב ובנקודות מרכזיות בארה"ב יש סניף של הרשת הזו (ניו יורק ולאס וגאס), אבל יחי ההבדל הקטן. 
במסעדה הניו יורקית טרם הייתי, ובזו הישראלית הייתי בתקופת ההרצה בחודש הראשון, ולא זכורה לי חוויה מרנינה במיוחד. אבל, וזהו אבל גדול, הסניף הלונדוני לוקח הרבה מסעדות בכיס הקטן. ממש כמו שמתארים לבחור בחורה שרוצים להכיר לו - יש ל"סושי סמבה" את כל הקריטריונים לשידוך מוצלח:
המיקום:מרכזי, הנוף: מהמם עד מטריף, נגישות: הטיוב במרחק של כמה מטרים מהמסעדה, אווירה: שיקית ואורבנית. מה כל כך ייחודי? זינוק מהיר במיוחד במעלית אל הקומה ה38 של Heron Tower , והאוכל הכל כך מיוחד שמגישים פה. שילוב מנצח של אוכל יפני פרואני וספרדי נשמע קצת מוזר, אבל מי אמר שנישואין בין עדות שונות הם לא מעניינים?
כפי שכבר ציינתי, את המקומות הזמנתי כחודש וחצי מראש, וגם אז לא היו מקומות לארוחת ערב וגם לא לצהריים, כך שמצאנו את עצמנו בשעה 15:30 אחרי חוג השחייה של פיצקוש בדרכנו לעיר, חמושים ברעב (כלור תמיד גרם לי לתחושת רעב מתקדמת) והרבה התרגשות בלב - הרי הרבה זמן לא יצאנו למסעדה עם הייפ כזה.


קיבלנו את התפריטים. אמא שלי לא ממש מבינה מה היא עושה במסעדה בה אוכלים סושי, האהוב עסוק עם פיצקוש שמפלרטט עם כל המלצריות והמארחות ורק אני עסוקה בלהבין מה יותר מגניב ושונה ממה שאכלתי במקומות אחרים מבלי לקרוע את הכיס (משימה די קשה). קיבלתי אוטוריטה מוחלטת להזמין מה שבא לי!. העיקרון של "סושי סמבה" הוא צלחות חלוקה ושאין סדר למנות- מה שמוכן יוצא. עבור שלושה אנשים רצוי להזמין 2 מנות פתיחה, 2-3 מנות אמצע ועיקרית אחת. קראתי למלצר ופשוט אלתרתי בין הרצון העז שלי לגיוון, לבין החששות של אמא שלי מפני דגים נאים מגולגלים באורז, לבין אוכל שגם פיצקוש יוכל לדגום, ומשהו משביע לאהוב שטוען שסושי זה לא אוכל. כל הסיפור היה די מתיש אבל לבסוף הצלחתי לאזן בין כל הבקשות מסביב.

שנתחיל? למנות פתיחה הזמנתי שרימפס טמפורה ברוטב ספייסי מיונז ופיטריות כמהין שחורות (13 פאונד). המנה כללה המון שרימפסים כך שלא היו ספקות ולא היו מבטים מצטלבים בין כל החולקים המקרבים את הצ'ופסטיקס לצלחת שוב ושוב. גם הפיצקוש זכה לטעום שרימפס לראשונה בחייו ונראה שיש לנו עסק עם חובב טעמים מגוונים ומיוחדים.


מנת הפתיחה שהרטיטה את עולמינו היתה ריבועי חזיר מזוגגים ברוטב תפוזים ובצל סגול מוחמץ מונח על עלה חסה(12 פאונד). ניתן היה להבחין במלח הגבישי ותשומת הלב לפרטים בהכנה של הביס המושלם הזה. אי אפשר באמת להתחיל ולקחת ביסים קטנים ממנה שהיא בגודל ביס שפשוט מפוצץ בטעמים, אז חבל לבזבז זמן בניסיון להנדס את הנגיסה הבאה בכל פעם.


תוך כדי שאנחנו יושבים, אנחנו שותים ומתענגים מבקבוק ברוט שמתפצפץ בפה בדיוק כמו שברוט אמור לעשות, ומבלי להכביד בטעם. באופן אישי, מעולם לא הסתדרתי עם השילוב בין אוכל אסייתי ויינות, ולכן ויתרתי מראש על יין בארוחה הנוכחית. מיותר לציין שהכוס שלי נראתה כאילו שאני לא שותה בכלל, משום שהמלצר עט לכיווני עם כל שלוק ששתיתי. קצת מטריד אבל מתישהו הוא הבין שהוא קצת מציק.....
מנת פתיחה נוספת היתה גיוזה(12 פאונד). יש לומר שזו מנה די משעממת שלא היתה שונה בהרבה מגיוזות אחרות שיצא לי לטעום במסעדות פחות מרשימות או במסעדת רחוב סינית שמכבדת את עצמה ומכינה דמפלינג כמו שצריך. חביב, אך לא יותר מזה.


גולת הכותרת היתה המנה העיקרית של אחר צהריים לבבי זה. על מגש ועליו אבנים לוחשות הוגשו 3 נתחי בשר שנצרבו במידה הכי מדויקת שראיתי בתקופה האחרונה. אלו היו נתחי ריב- איי, נקניקיית צ'וריסו אדמדמה ונתח נוסף של ראמפ סטייק (42 פאונד). הבשר לא היה שומני כלל, אלא היה רך ונימוח. על הפלטה הוגשו רוטב צ'ימיצ'ורי, עלים ירוקים מוקפצים, פרורי לחם מטוגנים (בשביל הקרנצ'), סלט עגבניות ופלפלים ובנוסף תבשיל שעועית חלומי. מיותר לומר שהפלטה חוסלה במהירות הבזק. אמא שלי ליקקה את האצבעות, האהוב לא הניח לשנייה את המזלג (וזה קשה כשיש ילד בן שנה לבדר /לרדוף אחרי/ להאכיל וכד'), והפיצקוש ביקש עוד ועוד צ'וריסו למרות החריפות.

בסושי סמבה הפרזנטציה מנצחת ועם כל מגש סושי שעבר לי מול העיניים (והיו המון כאלו) החשק לסושי רק הלך וגבר. מכיוון שישבתי בחברה לא אוהדת סושי הזמנתי את הרולים הפשוטים ושדמה היה לי שיתקבלו בברכה יחסית. רול אחד של טונה אדומה עם קרנצ' (12 פאונד) ושני הנד רול שרימפס טמפורה עם ספייזי מיונז, פטרוזליה ובצל סגול (13 פאונד). ההפתעה היתה שההנד רול לא היו מגולגלים באצה אלא במה שהיה נראה כמו חביתה דקה דקה ושקופה. מעדן!!! מיותר לציין שכולם כולל כולם ליקקו את האצבעות?!?



את המתוק בפה חייבים לסיים עם קינוח. המלצר המליץ מאוד על עוגת גבינה (13פאונד). כמה כבר אשר לחדש עם עוגת גבינה....הרהרתי ואמרתי נו בסדר. שוקולד לא בא לנו (כבד) וכל מיני פודינגים שפונים לקהל האנגלי גם לא עושים לנו את זה. מה אמרתי קודם על פרזנטציה? בטח דמיינתם שוב משולש עוגת פירורים, ממש לא במקרה הזה. יצירת האומנות אה אופס... עוגת הגבינה הונחה על השולחן ויראי כבוד שכמותנו בהינו בה במשך דקה ארוכה. העוגה עצמה הונחה בתוך כדור סוכר מנופח שהונח על הר פירורים ממותקים, גלידת וניל , ג'לי תות, טפטופי גרניטה וגרידת תפוז מעודנת.


היה לא זול אבל כל כך שווה את המחיר. ארבעתנו נהנינו בצורה בלתי רגילה, חוויה קולינרית מהשורה הראשונה וכל זה עם מעט מאוד ציפיות מראש. מומלץ מאוד למי שמוכן לרענן את חלל הפה עם המון טעמים חדשים ולמי שאינו סובל מפחד גבהים (:
  
Heron Tower
Bishopgate 110
 London EC2N 4AY
Tube station: Liverpool st