סושי וחזרתי!

אני יושבת מול מסמך ריק וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא כמה התגעגעתי! התגעגעתי לצאת למסעדות, לצלם, לחוות, לטעום ולהריח, לפטפט עם מלצרים ובעלי המקום, לחשוב מה יהיה מקורי ומעניין לאכול ולכתוב עליו...אז הנה, חזרתי, אחרי היעדרות ארוכה (מדי!) ואחרי המון פניות לשוב ולכתוב, הנה אני פה. 

ממה אתחיל? כמובן שיש צורך בהסבר קצר לאן נעלמתי ומה עשיתי בכל התקופה בה לא כתבתי- במילה אחת- אמא. את תחילת ההריון שלי ביליתי בשינה, ולאחר מכן פשוט לא היה לי חשק להתחיל ולחקור מקומות אלא פשוט ללכת ולאכול באותם המקומות המוכרים והטובים. וכן, גם אני חטאתי באמירה הידועה "בא לי לאפה". לאחר הלידה של פיצקוש לא מצאתי את הזמן והחשק כדי להתלבש יפה, להיכנס לרכבת ולנסוע למסעדות המדהימות שיש בלונדון. אז למה עכשיו אני חוזרת? כי יש לי קצת זמן בין הגן של פיצקוש לשאר עיסוקי, ולמה לא לחזור לתחביב ישן וכיפי?

ספטמבר הוא חודש רווי שמחות במשפחה הקטנה שלנו. יום ההולדת שלי ושל פיצקוש וגם יום הנישואין שלי ושל האהוב. בנוסף לכל אלו גם חגגנו את ראש השנה עם הגעתה של אמא שלי לביקור בלונדון. מי אני שתפספס הזדמנויות כל רבות לחגיגות?הזמנתי לכולנו מקומות מבעוד מועד (חודש וחצי מראש)  לארוחה באחד המקומות החדשים היותר מדוברים בתקופה האחרונה "סושי סמבה". אני יודעת שלרבים מכם השם מוכר ואתם מגחכים ואומרים "בישראל המסעדה הזו קיימת כבר עשור" או "שוב סושי?" "נו זו המסעדה של הבחור הישראלי הזה....". נכון- גם בתל אביב ובנקודות מרכזיות בארה"ב יש סניף של הרשת הזו (ניו יורק ולאס וגאס), אבל יחי ההבדל הקטן. 

במסעדה הניו יורקית טרם הייתי, ובזו הישראלית הייתי בתקופת ההרצה בחודש הראשון, ולא זכורה לי חוויה מרנינה במיוחד. אבל, וזהו אבל גדול, הסניף הלונדוני לוקח הרבה מסעדות בכיס הקטן. ממש כמו שמתארים לבחור בחורה שרוצים להכיר לו - יש ל"סושי סמבה" את כל הקריטריונים לשידוך מוצלח:

המיקום:מרכזי, הנוף: מהמם עד מטריף, נגישות: הטיוב במרחק של כמה מטרים מהמסעדה, אווירה: שיקית ואורבנית. מה כל כך ייחודי? זינוק מהיר במיוחד במעלית אל הקומה ה38 של Heron Tower , והאוכל הכל כך מיוחד שמגישים פה. שילוב מנצח של אוכל יפני פרואני וספרדי נשמע קצת מוזר, אבל מי אמר שנישואין בין עדות שונות הם לא מעניינים?

כפי שכבר ציינתי, את המקומות הזמנתי כחודש וחצי מראש, וגם אז לא היו מקומות לארוחת ערב וגם לא לצהריים, כך שמצאנו את עצמנו בשעה 15:30 אחרי חוג השחייה של פיצקוש בדרכנו לעיר, חמושים ברעב (כלור תמיד גרם לי לתחושת רעב מתקדמת) והרבה התרגשות בלב - הרי הרבה זמן לא יצאנו למסעדה עם הייפ כזה.

קיבלנו את התפריטים. אמא שלי לא ממש מבינה מה היא עושה במסעדה בה אוכלים סושי, האהוב עסוק עם פיצקוש שמפלרטט עם כל המלצריות והמארחות ורק אני עסוקה בלהבין מה יותר מגניב ושונה ממה שאכלתי במקומות אחרים מבלי לקרוע את הכיס (משימה די קשה). קיבלתי אוטוריטה מוחלטת להזמין מה שבא לי!. העיקרון של "סושי סמבה" הוא צלחות חלוקה ושאין סדר למנות- מה שמוכן יוצא. עבור שלושה אנשים רצוי להזמין 2 מנות פתיחה, 2-3 מנות אמצע ועיקרית אחת. קראתי למלצר ופשוט אלתרתי בין הרצון העז שלי לגיוון, לבין החששות של אמא שלי מפני דגים נאים מגולגלים באורז, לבין אוכל שגם פיצקוש יוכל לדגום, ומשהו משביע לאהוב שטוען שסושי זה לא אוכל. כל הסיפור היה די מתיש אבל לבסוף הצלחתי לאזן בין כל הבקשות מסביב.

שנתחיל? למנות פתיחה הזמנתי שרימפס טמפורה ברוטב ספייסי מיונז ופיטריות כמהין שחורות (13 פאונד). המנה כללה המון שרימפסים כך שלא היו ספקות ולא היו מבטים מצטלבים בין כל החולקים המקרבים את הצ'ופסטיקס לצלחת שוב ושוב. גם הפיצקוש זכה לטעום שרימפס לראשונה בחייו ונראה שיש לנו עסק עם חובב טעמים מגוונים ומיוחדים.

מנת הפתיחה שהרטיטה את עולמינו היתה ריבועי חזיר מזוגגים ברוטב תפוזים ובצל סגול מוחמץ מונח על עלה חסה(12 פאונד). ניתן היה להבחין במלח הגבישי ותשומת הלב לפרטים בהכנה של הביס המושלם הזה. אי אפשר באמת להתחיל ולקחת ביסים קטנים ממנה שהיא בגודל ביס שפשוט מפוצץ בטעמים, אז חבל לבזבז זמן בניסיון להנדס את הנגיסה הבאה בכל פעם.

תוך כדי שאנחנו יושבים, אנחנו שותים ומתענגים מבקבוק ברוט שמתפצפץ בפה בדיוק כמו שברוט אמור לעשות, ומבלי להכביד בטעם. באופן אישי, מעולם לא הסתדרתי עם השילוב בין אוכל אסייתי ויינות, ולכן ויתרתי מראש על יין בארוחה הנוכחית. מיותר לציין שהכוס שלי נראתה כאילו שאני לא שותה בכלל, משום שהמלצר עט לכיווני עם כל שלוק ששתיתי. קצת מטריד אבל מתישהו הוא הבין שהוא קצת מציק.....

מנת פתיחה נוספת היתה גיוזה(12 פאונד). יש לומר שזו מנה די משעממת שלא היתה שונה בהרבה מגיוזות אחרות שיצא לי לטעום במסעדות פחות מרשימות או במסעדת רחוב סינית שמכבדת את עצמה ומכינה דמפלינג כמו שצריך. חביב, אך לא יותר מזה.

גולת הכותרת היתה המנה העיקרית של אחר צהריים לבבי זה. על מגש ועליו אבנים לוחשות הוגשו 3 נתחי בשר שנצרבו במידה הכי מדויקת שראיתי בתקופה האחרונה. אלו היו נתחי ריב- איי, נקניקיית צ'וריסו אדמדמה ונתח נוסף של ראמפ סטייק (42 פאונד). הבשר לא היה שומני כלל, אלא היה רך ונימוח. על הפלטה הוגשו רוטב צ'ימיצ'ורי, עלים ירוקים מוקפצים, פרורי לחם מטוגנים (בשביל הקרנצ'), סלט עגבניות ופלפלים ובנוסף תבשיל שעועית חלומי. מיותר לומר שהפלטה חוסלה במהירות הבזק. אמא שלי ליקקה את האצבעות, האהוב לא הניח לשנייה את המזלג (וזה קשה כשיש ילד בן שנה לבדר /לרדוף אחרי/ להאכיל וכד'), והפיצקוש ביקש עוד ועוד צ'וריסו למרות החריפות.

בסושי סמבה הפרזנטציה מנצחת ועם כל מגש סושי שעבר לי מול העיניים (והיו המון כאלו) החשק לסושי רק הלך וגבר. מכיוון שישבתי בחברה לא אוהדת סושי הזמנתי את הרולים הפשוטים ושדמה היה לי שיתקבלו בברכה יחסית. רול אחד של טונה אדומה עם קרנצ' (12 פאונד) ושני הנד רול שרימפס טמפורה עם ספייזי מיונז, פטרוזליה ובצל סגול (13 פאונד). ההפתעה היתה שההנד רול לא היו מגולגלים באצה אלא במה שהיה נראה כמו חביתה דקה דקה ושקופה. מעדן!!! מיותר לציין שכולם כולל כולם ליקקו את האצבעות?!?

את המתוק בפה חייבים לסיים עם קינוח. המלצר המליץ מאוד על עוגת גבינה (13פאונד). כמה כבר אשר לחדש עם עוגת גבינה....הרהרתי ואמרתי נו בסדר. שוקולד לא בא לנו (כבד) וכל מיני פודינגים שפונים לקהל האנגלי גם לא עושים לנו את זה. מה אמרתי קודם על פרזנטציה? בטח דמיינתם שוב משולש עוגת פירורים, ממש לא במקרה הזה. יצירת האומנות אה אופס... עוגת הגבינה הונחה על השולחן ויראי כבוד שכמותנו בהינו בה במשך דקה ארוכה. העוגה עצמה הונחה בתוך כדור סוכר מנופח שהונח על הר פירורים ממותקים, גלידת וניל , ג'לי תות, טפטופי גרניטה וגרידת תפוז מעודנת.

היה לא זול אבל כל כך שווה את המחיר. ארבעתנו נהנינו בצורה בלתי רגילה, חוויה קולינרית מהשורה הראשונה וכל זה עם מעט מאוד ציפיות מראש. מומלץ מאוד למי שמוכן לרענן את חלל הפה עם המון טעמים חדשים ולמי שאינו סובל מפחד גבהים (:

  

Sushi samba

http://sushisamba.com/location/london

Heron Tower

Bishopgate 110

 London EC2N 4AY

Tube station: Liverpool st